יש רק אמנות אחת, שהיא יוצאת מן הכלל הזה: הרקוד. וזוהי גדולתו וסכנתו. בטלה שלישית היצירה האמנותית ונתלכדה לאחדות, שלא נתנת להפרדה. יש הרעיון: אותו האדם הנושא אותה בקרבו נותן לה דמות, ומהו החומר שממנו הוא יוצר? גופו עצמו. הגבולות מטשטשים: מה כאן רעיון, מה היא הצורה ומה הוא החומר? כאן השיא העליון של הרגש הפאני, של התמסרות כל האישיות לכל היצירה. כובד התפקיד ענקי הוא, וחסד ההגשמה נופל רק לעיתים רחוקות בחבלו של אדם. זכר רקדנים גדולים חי לדורות, - עד כדי כך נדירה היא ההגשמה הממשית.

אם רגש היחיד, המתרומם בריקוד למעלה מעצמו, יוצא מחוצה לו ומשפיע על אחר ועל אחרים, על רבים ועל הכל, הרי זוהי שעת הלידה של ריקוד החבורה.כאן אולי מרגיש האדם הקדמון לראשונה בדמדומי הכרתו את זיקתו הנפשית לזולת, שעד אותה השעה היה קשור אליו רק בתוקף מלחמת החיים. מתיחות גבוהה נפשית ראשונה זאת של חבורות מלוכדות היא אותה המתיחות הנושאת בקרבה את התחושה הראשונה של האלהיות, הרגע המסתורי שבו נולדות דתות מתוך אותו רגש של זיקת היחידים אל הכלל. מובן מאליו, כי כמעט תמיד מוצאות עבודות פולחן, זאת אומרת ציורים דתיים, סימליים המיוצגים על ידי בני אדם, את בטוים הברור בריקוד פולחן. אצל עמים רבים, ביון, בהודו יש בריקודי מקדש משום קדושה. גם המסורת העברית עשירה בציורים כאלה. מרים יוצאת במחול בשעה שמשה אחיה קורע את ים סוף. כן מסופר על הריקוד מסביב לעגל הזהב ומתוארים ריקודי הלויים בשעת העבודה בבית המקדש. דוד מכרכר לפני ארון הברית. בת יפתח יוצאת לפני אביה בריקוד. מזמורי התהילים קוראים למחול ועוד.

אבל לא רק הדת, אלא גם החיים של עמים קדומים וכן גם אותם מעמי ימינו, שאנו מציינים אותם בטעות כפראים, מלאים ריקוד. הם רוקדים בשעה שהם מתקיפים את האויב והם רוקדים לקצב העבודה, בשעת לידה ובשעת מיתה ובחגיגות עונות השנה. עד היום רוקדים יהודים בכל העולם בבתי כנסת בשמחת תורה ובחג הפורים. בחסידות נחשב הריקוד למצווה. גם אצלנו קם הריקוד לתחיה. על אדמתנו הגאולה רוקדים הצעירים, הבונים את הארץ, בעתות המרגוע, בין עבודה והתגוננות. רגש האושר של החירות מחפש ומוצא את בטויו בריקוד. על גבי האניות המביאות את הנוער לארץ מארבע פינות הגולה רוקדים הם בפעם הראשונה ריקוד התודה על חירותם. כל אלה העובדים ובונים ויוצרים, הרוצים לתת לחוייתם את הבטוי על ידי אמנות, מחפשים את הצורה העצמית והם עומדים למצוא אותה. נוף הארץ, צורת החיים החדשה והמסורת העשירה, בסיוע זכרונות קדומים ועממיים והמצאות חדשות, יביאו לידי יצירת הריקוד היהודי, הנובע מתוך העם ומדבר אל לב העם ומרומם את נפש עמנו, שהיתה כבולה שנים רבות וסוף סוף שוחררה, לאותו גובה, שבו מתלכדים היחיד והצבור, הארץ והעם, אלהים ואדם, לחטיבה אחת עליונה.