ד"ר מקס ברוד (1884-1968) היה סופר, מלחין, מחזאי, ומבקר תיאטרון. עוד טרם מלחמת העולם השנייה כתב תקציר ביקורתי אודות התיאטרון הדרמטי העברי בנתחו את שתי התיאטראות הדרמטים "הבימה" שנוצר עוד ברוסיה ועלה לארץ, ו"האהל", ומוסיף בסוף אודות תיאטרון "המטאטא". ברוד פותח בקשר ההיסטורי אל הנביאים ומשם ממשיך וסוקר את פועלם העיקרי של התיאטראות, ומסכם בסוג של חזון לגבי הדרמה הארצישראלית. מתוך האלבום "במה עברית" של סיגריות מספרו.

מתוך מתיחות עזה נולדה גם אמנות הבימה העברית בהווה.



בשנות 1925-1928 עשתה "הבימה" את הסיבוב הגדול שלה (כ-1500 הצגות) בעשרים ושתים ארצות של אירופה ואמריקה. בשנת 1928 באה "הבימה" לארץ-ישראל ומתחילת 1931 לא יצאה את הארץ אלא לסיבובים קצרים.

בינתים נוסדה בשנת 1925 בארץ-ישראל סטודיה דראמאטית בשם "אהל". יוצרה היה משה הלוי, במאי אף הוא מן האסכולה של סטאניסלאבסקי, וזמן מה עבד במחיצת "הבימה". בשליחותה של ועדת התרבות של הסתדרות העובדים עבר מקבוצה לקבוצה ומבית מלאכה לבית מלאכה, בחן יותר ממאתים פועלים ופועלות, שהרגישו בקרבם נטיה ליצירה דראמאטית, ובחר את שלשים וחמשת המוכשרים ביותר. גם בתיאטרון זה שקם בארץ היתה ההתלהבות המנוע העקרי. גן בו פעם רצון של קולקטיב בעל התלהבות לאומית, שאין שום קרבן נחשב בעיניו כשיש צורך להביא לידי בטוי אמנותי טהור את היהדות ודעותיה המשיחיות.



יש לזכור, כי המסורת בכל צורותיה וחוקיה היא נושא חביב של הבמה העברית. הדמיון של השחקן והאהבה של הקהל מתלהבים למחזות של תפלה או קריאת התורה, להופעת הרבי או החסיד במצוותיהם, תפלותיהם וברכותיהם ותנועותיהם, שצורותיהן נוצרו במשך מאות שנים, על נגוניהם מלאי דבקות, שיש בהם משום מסתורין לא מעלמא הדין.

אפשר היה לנסח בפשטות יתרה: קהל, שזה כבר חדל להאמין בנסים, שרובו הגדול דוחה אפילו את האמונות והדעות של המסורת (לעתים מלא כל האולם חולצות כחולות של הנוער העובד) – קהל כזה נהנה בשמחה תמימה מן המסתורין של הדת היהודית. האם זהו מין פצוי, שבמקום הדברים האלה שהופקעו מן החיים הם שבים בחלומות הבמה? או אולי יש לחשוב על המוצא הפולחני של תיאטרון היונים, שהתיאטרון העברי הולך ומתקרב אליו ביצירותיו השלמות ביותר (כגון "הדבוק")? – שיבה אל המקורות! או אולי הטעם הוא, שהיהדות יש לה דוקא ביצירותיה הדתיות משום שפת צורות ברורה מיוחדת במינה וסגנון אמת, והאמן המתגעגע לצורה ולבהירות מפורשת מגיע מעצמו לאותן הדרכים, שהותוו ע"י פעולות דורות?

בכל אופן יש לקבוע , כי בצד המקצוע רחב הידים השואב מן הזכרון היהודי במוסיקה, במנהגי אבות, בסביבת הגלות ובפולקלור, יש עוד כמה מגמות אחרות של אמנות תיאטרונית עברית, שבהן שוררת שאיפת העתיד של עמנו לגאולה החובקת זרועות עולם. בצד הסקירה לאחור לצמצום האינטימי של רחוב היהודים, למצוקותיהן ולמנעמיהן, יש גם סקירה למרחקים, לסערת ההווה ולאוניברסליות האנושית.רצון עז, הזקוק עדיין למלוי, שואף לדראמה הארצישראלית. עדיין לא נכתבה דראמה זאת של הארץ הלוחמת למתן צורה חדשה לעם ולכל האנושיות. אולי לא נכתבה עדיין מפני שדורשים ממנה יותר מדי. יצירה זאת צריכה להקיף את הכל, את הישוב הישן והחדש, את כל המעמדות, את היהודי העירוני, את האכר, את הפועל, את הגאפיר ואת השומר. באופן תבניתי כזה לא נולדה עדיין שום יצירה אמנותית. ולבי אומר לי, כי היצירה התיאטרונית הארצישראלית הגדולה לכשתווצר תהיה לה צורה אחרת לגמרי מאשר מדמים כיום לפני יצירתה. המוזה אינה מקבלת הוראות מראש. אותה הדראמה, שתביא לבימה העברית את מלויה העליון, אולי לא תהיה מסכמת ומקיפה, אלא תתן רק פנה קטנה של חיי הארץ, אפיזודה צנועה, דמות טפלה, - אבל בראי קטן זה, שעמקו אין לשער,תקליט את צורת הכל ותחזיר אותו בדרך קסמים, לפי השראה של רגע גדול ומוצלח, להפתעת כולנו. המגמה האוניברסלית, הטמונה בתיאטרון העברי בצד מקצועו היהודי והמסורתי המיוחד, באה לידי גלוי בדראמות מתוך ספרות העולם. תעודות גדולות מאוררות כוחות חדשים. מציגים את יצירות שקספיר, קאלדרון, מולייר, שילר, מציגים את "קצוי הכרך" מאת פראנטישק לאנגר – עולמו צל האדם העשוק זכות חייו, מציגים את חיי המפלצת המדיניים ב"מגפה הלבנה" של צ’אפק, מעבירים ב"חייל האמיץ שוויק" (שבשבילו יש לה לבמה העברית במאי מצוין כלובה ובשחקן מרגלית שחקן בעל שעור קומה כפאלנברג) את נצחונו של השכל הישר על ההסכמיות המטומטמת של הצבאיות. כשם שבהצגות המוצלחות הללו בא לידי גלוי הקשר הטבעי של עם ישראל עם הגאוניות ההרואית וההומאניסטיות של העם הצ’כי, כן מתלהב השחקן היהודי היוצר והבמאי מסופרי המופת וסופרי הזמן של אומות אחרות. הבמה העברית פתוחה לקראת יצירות הרוח האנושי בלי צמצומים לאומיים. היא מציגה בצד סופרי המופת הנ"ל גם את היצירות של ברנרד שאו, של גולסוורתי, צ’כוב, רומן רולן, גוגול ועוד. יש לה חוש לריאליות דקה מן הדקה וגם לאמנות בימתית נועזה, ואמני התפאורה (לופטגלס, סבא ועוד) מצליחים לתת לה בטוי בחירות נועזה. המוסיקאים של הבמה העברית אנגל המנוח, פורדהאוז ולברי השכילו לתת לתיאטרון העברי רקע מוסיקאי אופיני, שלעתים יש לו חלק גדול ברושם ההצגה.